<h1>ראבי"ה סימן תתקס"ה</h1>
<h2>דף יא:</h2>
מה שהוקשה לך מתוספתא דזבין [רפ"ב] ומתורת כהנים [פ' מצורע ר"פ זבים] דגזרו עלייהו שיהו כזבין לכל דבריהם ושורפין עליהם את התרומה, ובפרק בנות כותים [ל"ד ע"א] מודו בין בית שמאי ובין בית הלל דעבדי היכרא כי היכי דלא וכו'. דע אדוני כי בפר"ח בפרק בנות כותים הביא כל הברייתא. וה"ג בפר"ח ולית להו לב"ש דתניא דבר אל בני וגו' עד שיהו כזבין לכל דבריהם ושורפין עליהן את התרומה. והיינו ברייתא דתורת כהנים. ואפילו אם אינו בספרים ושורפין וכו', אי איפשר כיון שידע המקשה (הרי שלא) [הרישא] ידע הסיפא. אלא הא דמסיק דעבדו היכרא בקירויו דלא נשרף תרומה וקדשים היינו דווקא דלא נשרף אזובו, אבל לגבי (זובו) [זובה] גזרו והחמירו ואפילו לשרוף. וטעמא משום דזובה שכיחא טפי מזובו כדמפליג נמי בין זובה ורוקה ומי רגלים. ושורפין את התרומה אזובה קאי דהא עלה פריך תלמודא. ואע"ג דקרא באיש מיירי מיהו בני ישראל ממעט בין גוי בין גויה. תדע דהא פרשת אשה כי תזריע וגו' לא מרבי' בתורת כהנים אלא גיורת ומשוחררת מכלל דגויה אימעיטא מבני ישראל. אבל גזרו וכו'. אם גזרו בזובה טפי מבזובו אין זה תימא כדפרי' טעמא. ותו שאין כל הגזרות שוות דהא על עסק בית הפרס גזרו אפילו לשרוף אע"ג דהוא מדרבנן כדתנן בטהרות [פ"ד מ"ה] ומייתי לה בפרק קמא דשבת [ט"ו ע"ב] על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכו' והרבה ספיק' תמצא בטהרות שאין שורפין שטהרו לגמרי, אלא לפי הנראה להם גזרו בכל אחד ואחד. ואע"ג [ד]בפרק בנות כותים [ל"ג ע"ב] פריך למימ' אספיקא לא שורפין ורמינהי על ששה ספיקות וכו', משום דנראה למקשה דדמו להדדי בגדי עם הארץ אבגדי כותי, (שאמר) [שאם] לא כן הרבה ספיק' יש שאין שורפין עליו אלא ש"מ כדפרישית. וכבית הלל אתיא הך ברייתא דשורפין עליה את התרומה וגזרו עליהן להיות כזבין ומטמא לח ולא יבש. ולא גזרו בית הילל שמא אתי לחלופי נמי בשל תורה. והא דמטמא לח ולא יבש לאו משום היכרא דלא להחמיר בו כל כך ולעשות כשל תורה. ומיהו מה שטימאו וגזרו בו היינו לח היינו אפילו לשרוף. וכן האי דקאמר תלמודא לבית שמאי ליטמא לח ויבש עשי(י)תו (בשל) [כשל] תורה לאו משום חששא דלא נשרוף הוא אלא שאין נראה סברא לגמרי לעשות כשל תורה. וראיה לדבר דגבי זובו קאמר (בההי') [בקריו] עבדו היכירא דלא נשרף וכו' וגבי דם נכרית לא קאמר אלא היכירא סתמא. ובבכורות נמי פ' על אילו מומין [ל"ח ע"א] בעדות חזקיה אבי עקש עבדו היכירא כי היכי וכו'. ורבינו הילל פירש בתורת כהנים ושורפין עליהן וכו', לשרוף עליהן אם ירצה כי אין עוון בדבר אבל אין חייב עליהן על ביאת מקדש שהרי יבא חולין בעזרה. מכלל דבריו שומע אני דמשמע דהא דאמרינן בכל דוכתא עבדו היכרא דלא נשרף, פירוש עשו היכירא להודיע שהוא דרבנן כי היכי דלא לימרו חובה הוא, דלא לשרוף עליו תרומה וקדשים וקבעו השריפה חובה, ומיהו אם רצה לשרוף שורף. והא דתנן על ו' ספיקות שורפין וכו', פירוש חייבין לשרוף מדרבנן. וכן הא דאמרינן בפרק בתרא דקידושין [פ' ע"א] מלקין ושורפין על החזקות, חייבין לשרוף כאילו ודאי טמאה. והא דאמרינן [פסחים י"א ע"ב] לא אוכלין ולא שורפין, אין חייבין לשרוף קאמר. ולא נהירא לי פירושו. דהא בפרק בנות כותים [ל"א ע"ב] תנן ואין חייבין [עליהן] על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה. (ואף) [ואם] כדבריו הוה מצי למיתני ושורפין עליהן את התרומה, דהיינו הך נמי, דעל כורחי' צריך לפרש אין שורפין אין חייבין לשרוף קאמר דמדרבנן הוא. אלא על כורחי' אין שורפין משמע אינו יכול לשרוף ושורפין משמע חובה לשרוף. להכי נ"ל כדפרישית. ומיהו רש"י פירש בנדה עשייתה כשל תורה ואתי למשרף עלה תרומה וקדשים. והיינו דלא כוותין. וצורינו יאיר עינינו במאור תורתו. אבי העזרי.
